השכר הקובע - המספר שכל התביעה מוכפלת בו

איך הוא מחושב

הכלל המקובל הוא ממוצע שכר בתקופה שלפני סיום העבודה. בפועל קיימות כמה שיטות: ממוצע שנים-עשר החודשים האחרונים, ממוצע שלושת החודשים הגבוהים מתוך חמישה, או השכר האחרון.

מכאן נגזר ערך יום עבודה, לרוב בחלוקה ב-21.67, בהתאם לפסיקת בית הדין לעבודה. שימו לב שבהחלטה שבדקנו ביטוח לאומי חילק בשלושים לצורך רכיב אחד - כלומר גם המחלק אינו מובן מאליו.

שני דברים שמנפחים אותו, ושניהם נפסלים

חודש הסיום. בחודש האחרון נכנסים לתלוש גמר חשבון, פדיון חופשה והפרשים - וכך הוא יוצא גבוה בהרבה מחודש רגיל. בתיק שבדקנו חודש הסיום הראה 40,346 ש״ח מול כ-22,500 בחודשים שלפניו. הכללתו העלתה את הבסיס ב-12%, וביטוח לאומי לא קיבל זאת.

בונוס חד-פעמי. תשלום חריג שנכנס לחודש אחד מעוות את הממוצע. בתיק שבדקנו בונוס חד-פעמי היה מעלה את הבסיס בכ-7.5%, כלומר על כל רכיב בתביעה יחד.

האבחנה בין בונוס חד-פעמי לתשלום שחוזר באופן קבוע היא שאלה שנבחנת לגופה, ובונוס שחוזר בקביעות נחשב לא פעם חלק מהשכר.

ומה שמוריד אותו שלא בצדק

חודשי מחלה, חופשה ללא תשלום או מילואים מורידים את הממוצע אם נכללים בו כפי שהם. בתיק שבדקנו נכלל חודש מילואים מלא בממוצע לצד חודשים רגילים, כלומר שלוש שיטות שונות בתוך אותו חישוב.

גם חודש חלקי בתחילת העבודה או בסופה מושך את הממוצע למטה. הבחירה אילו חודשים לכלול היא בדיוק המקום שבו נקבע הסכום.

למה זה מוכפל בכל דבר

אצל עובד עם ותק מעל שנה, הודעה מוקדמת שווה משכורת מלאה - כלומר בדיוק הבסיס. פיצויי הפיטורים הם הבסיס כפול הוותק. פדיון חופשה ודמי חג נגזרים מערך היום, שהוא הבסיס חלקי 21.67.

כך שאם הבסיס נמוך ב-1,000 ש״ח, עובד עם ותק של ארבע שנים מאבד כ-5,000 ש״ח - ולפעמים יותר.